<h1>סמ"ג לאוין סימנים רמ"ג—ר"נ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (במדבר ו' ב'), פירוש מצות נזיר מפורש במסכת נזיר, ואומר שם (ב' א') למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמדך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף, כי יפליא, כי יפריש, ונזיר לשון פרישה שפורש עצמו מן היין לשם שמים (ע"פ פי' רש"י עה"ת), מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, פירוש (רש"י שם) מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק שהיין ישן משכר. וכל משרת לשון שרייה וכן בלשון משנה (נזיר ל"ד ב') נזיר ששרה פתו ביין (ע"פ פי' רש"י ורשב"ם שם), ותנן (שם) ר' יוסי אומר החרצנים הם הפנימים שזורעין אותן והזגין הם הקליפה החיצונה שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל, כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, פירוש (רש"י שם) קדוש יהיה השער לגדל פרע של שער ראשו, ופירוש של פרע גידול של שער וכן (ויקרא כ"א י') את ראשו לא יפרע ואין קרוי פרע פחות משלושים יום (רש"י שם). כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר א-להיו על ראשו כל ימי נזרו קדש הוא לה' זו קדושת הגוף מלטמא למתים (רש"י שם). הרי יש כאן שמנה לאוין בנזיר: א.גשלא ישתה [הנזיר] יין ושכר ולא שרייתם ולא חומץ שלהם. ב.גשלא יאכל גוף הפרי כגון ענבים לחים. ג.גשלא יאכל ענבים יבשים הנקראים צימוקין. ד.גשלא יאכל פסולת הפרי כגון החרצנים. ה.גשלא יאכל הזגים. ו.גשלא יכנס באהל המת. ז.גשלא יטמא למתים. ח.גתער לא יעבור על ראשו.
שנינו בתחילת מסכת נזיר כל כנוי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדיבור ואומרים הריני נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר (רמב"ם נזירות פ"א הל' ח' ע"ש).
<h2>דף ג:</h2>
האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגין בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואף על פי שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל והדבר שנדר עליו ממנו אסור על הנזיר הרי זה נזיר גמור (רמב"ם נזירות פ"א הל' ט').
<h2>דף ז.</h2>
מסקינן [בפ"ק] דנזיר סתם נזירות שלשים כיצד מי שאמר סתם הריני נזיר אין פחות משלשים יום אפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה הרבה מאד הרי זה נזיר שלשים יום שהרי לא פירש זמן, פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים ימים הרי זה נזיר שלשים יום שאין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה (רמב"ם נזירות פ"ג הל' א'—ב'). פירש זמן יותר משלשים יום הרי זה נזיר ככל מה שפירש (ע"פ הל' ג' שם).
עוד שם מי שאמר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי הרי זה נזיר כל ימי חייו, ומה בין נזיר לעולם לנזיר לזמן קצוב שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי (נדרו) [נזרו] שנאמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור [על ראשו] וגומר אבל נזיר לעולם אם הכביד עליו שערו מיקל בתער מי"ב חדש לי"ב חדש ומביא קרבנותיו שלש בהמות כשיגלח שנאמר באבשלום והיה מקץ ימים לימים וגומר, ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ג הל' י"א—י"ב ע"ש), עוד אומר שם (ד' ב') כי שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר היה ליטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם ומותר ליטמא למתים, ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון [לעולם] הייתה (לעולם) (שם הל' י"ג—י"ד), האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים [את] עיניו הרי זה נזיר כנזירות שמשון ואף על פי שאיפשר שנעשו מעשים אילו לאיש אחר (שם הל' ט"ו ע"ש). שמואל הרמתי נזיר [ל]עולם היה, כמו ששנינו בפרק אחרון דנזיר (ס"ו א') לפיכך האומר הריני נזיר כשמואל הרמתי כבן חנה [כ]בן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באילו הרי זה נזיר [ל]עולם ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאילו נתכוון (שם הל' ט"ז ע"ש).
<h2>דף יא.</h2>
בפרק שני דנזיר מסקינן, מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור, ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה אסור באותו כוס בלבד ואינו נזיר שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה (רמב"ם נזירות פ"א הל' י"א), וכן שכור שנתנו לו כוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו חייב בנזירות שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדי, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב (שם הל' י"ב ע"ש).
עוד שנינו שם, האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח (שערו) [שערי] הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (רמב"ם נזירות פ"א הל' י"ג). עוד שם, נדר בנזיר ואומר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולן, כרבנן דר' שמעון, שהרי הוא יודע שאסר עצמו באחד משלשה מינין וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן (שם הל' י"ד). עוד שם, א(ו)מר יודע אני שהנזיר אסור בכל אילו אבל היה בדעתי שמותר לי לשתות יין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין הרי זה אינו נזיר, לרבנן, מפני שאילו בכלל נדרי שגגות שאינו צריכין שאלה לחכם (ע"פ הל' ט"ו שם). האומר הרי ידי נזירה הרי רגלי נזירה לא אמר כלום, הרי ראשי נזיר כבדי נזירה הרי זה נזיר מפני שנדר באבר שאם יטול מן החי שימות (ע"פ הל' ט"ז שם).
<h2>דף יא:</h2>
הנודר בנזיר בשוגג או באונס או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי הרי זה פטור כשאר נדרים, ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים (רמב"ם נזירות פ"ב הל' א') כדאיתא בפרק שני דנזיר.
<h2>דף יז.</h2>
נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא שישהא שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י"ט ע"ש) שיבנה במהרה בימינו כדמפרש בפרק שני דשבועות (י"ד ב'), אמנם היא בעיא שלא נפשטה אי גמירי שהייה חוץ לבית המקדש ונשאר בתיקו בפ"ג דנזיר (י"ז ב').
<h2>דף יט:</h2>
נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי (נדרו) [נזרו], אין נזירות נוהגת אלא בארץ ישראל ומי שנדר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל להיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, כמו שהורו בית הילל להילני המלכה בפרק ג' דנזיר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ויהיה נוהג [מנהג] נזירות שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש ויקריב קרבנותיו במלאת ימי נזרו, וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו [ו]אף על פי שאין ימים אילו עולין לו ואם עבר ושתה או גילח או נטמא לוקה (רמב"ם נזירות פ"ב הל' כ'—כ"ב ע"ש).
<h2>דף כח:</h2>
קטן שהגיע לעונת הנדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו אף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר נדרים, ושנינו בפ"ד דנזיר, האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ודבר זה, אמר רבי יוחנן שהיא, הלכה מפי הקבלה ואינו נוהג בשאר נדרים (רמב"ם נזירות פ"ב הל' י"ג).
<h2>דף לד.</h2>
שנינו במסכת נזיר (ל"ד א') שלשה מינין אסורין לנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן ובפרשה מפורש פרי ופסולת פרי כאשר בארנו, הראוי לאכילה שיעורו בכזית והראוי לשתייה ברביעית (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ה הל' א'—ב' ע"ש), דתניא בתוספתא דנזיר (פ"ד ה"א) מביא כוס מלא יין ונותן זית איגורי לתוכו ושופע ואם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור דברי רבי עקיבא רבי אלעזר בן עזריה אמר אינו חייב עד שישתה רביעית יין, וסוגיא דפ"ק דעירובין (ד' א') שאומרת גפן כדי רביעית יין לנזיר כר' אלעזר בן עזריה, אמנם בירושלמי דנזיר (פ"ו סוף ה"א) גרסי[נן] משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוו דרשי שכר שכר מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית. אבל העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת אלא מן העץ הם נחשבין (רמב"ם שם הל' ב'), וכן שכר של תמרים ושל גרוגרות מותר לנזיר (שם הל' א').
<h2>דף לד:</h2>
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (במדבר ו' ב'), פירוש מצות נזיר מפורש במסכת נזיר, ואומר שם (ב' א') למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמדך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף, כי יפליא, כי יפריש, ונזיר לשון פרישה שפורש עצמו מן היין לשם שמים (ע"פ פי' רש"י עה"ת), מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, פירוש (רש"י שם) מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק שהיין ישן משכר. וכל משרת לשון שרייה וכן בלשון משנה (נזיר ל"ד ב') נזיר ששרה פתו ביין (ע"פ פי' רש"י ורשב"ם שם), ותנן (שם) ר' יוסי אומר החרצנים הם הפנימים שזורעין אותן והזגין הם הקליפה החיצונה שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל, כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, פירוש (רש"י שם) קדוש יהיה השער לגדל פרע של שער ראשו, ופירוש של פרע גידול של שער וכן (ויקרא כ"א י') את ראשו לא יפרע ואין קרוי פרע פחות משלושים יום (רש"י שם). כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר א-להיו על ראשו כל ימי נזרו קדש הוא לה' זו קדושת הגוף מלטמא למתים (רש"י שם). הרי יש כאן שמנה לאוין בנזיר: א.גשלא ישתה [הנזיר] יין ושכר ולא שרייתם ולא חומץ שלהם. ב.גשלא יאכל גוף הפרי כגון ענבים לחים. ג.גשלא יאכל ענבים יבשים הנקראים צימוקין. ד.גשלא יאכל פסולת הפרי כגון החרצנים. ה.גשלא יאכל הזגים. ו.גשלא יכנס באהל המת. ז.גשלא יטמא למתים. ח.גתער לא יעבור על ראשו.
<h2>דף לז.</h2>
זה שנאמר בתורה כל משרת ענבים דרשוהו רבותינו בפסחים (מ"ד ב') ובנזיר (ל"ז א') לאסור טעם כעיקר, שכל דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין אסור לנזיר ולוקה עליו והוא שיאכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס (ע"פ דברי הרמב"ם נזירות פ"ה הל' ה' ע"ש ולח"מ). ותניא בירושלמי דנזיר (פ"ו ה"א) כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה פירוש בכדי אכילת פרס ולמד משם שאין אומרים בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה.
<h2>דף לז:</h2>
תניא בפרק ג' מינין מכל אשר יעשה מגפן היין, מלמד שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה וכן אם שתה כזית או רביעית תערובת יין וחומץ לוקה (רמב"ם נזירות פ"ה הל' ג' ע"ש). עוד שם (ל"ח ב') תניא, נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צימוקין ושתה רביעית יין הרי זה לוקה חמש מלקיות ולוקה מלקות ששי משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים, וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים אחד משום זג [או] (ו)משום ענבים ואחד משום לא יחל דברו (שם הל' ח') השוה בכל הנדרים. נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שמשמעות המקרא לא ישתה יין ושכר ואפילו החמיצו (ע"פ הל' ט' שם).
<h2>דף מ.</h2>
עוד שם בפ"ג מינין נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י"א), העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר שערו אינו לוקה אבל ביטל מצות עשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וגומר (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י"ב) כאשר יתבאר בספר מצוות עשה (קכ"ו).
<h2>דף מב.</h2>
עוד שנינו שם נזיר (ה)החופף על שערו בידיו וחוכך בצפרניו ואם השיר שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר שער ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער אמנם אם עשה כן אינו לוקה (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י"ד ע"ש). עוד שנינו שם בפ"ג מינין נזיר שגילח כל ראשו אינו לוקה (על) [משום] התגלחת אלא אחת ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחד ואחד (שם הל' י"ג).
שנינו בפ"ג מינין נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אף על פי שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת משום לאו דלא יחל דברו, ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י').
<h2>דף מג.</h2>
מסקינן בפרק שלשה מינים, נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחד, אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיכנס כולו (רמב"ם נזירות פ"ה הל' י"ח).
<h2>דף מח.</h2>
בפרק כהן גדול אמרינן כי הנזיר מותר בטומאת מת מצוה שנאמר (במדבר ו' ז') לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה, ומפרש בגמרא בפ"ג מינין (מ"ג ב') כל שקורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. ומותר בתגלחת מצוה ואסור ביין מצוה כיין הרשות, כיצד כדאמר רב פפא בפ"ק דנזיר (ד' א') מי שנשבע שישתה היום יין והרי מצוה עליו לשתות ואחר כך נדר בנזיר חלה הנזירות על השבועה ואסור ביין, ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ז הל' י"א—י"ב).
<h2>דף סו.</h2>
עוד שם (נזיר ז' א') מי שאמר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי הרי זה נזיר כל ימי חייו, ומה בין נזיר לעולם לנזיר לזמן קצוב שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי (נדרו) [נזרו] שנאמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור [על ראשו] וגומר אבל נזיר לעולם אם הכביד עליו שערו מיקל בתער מי"ב חדש לי"ב חדש ומביא קרבנותיו שלש בהמות כשיגלח שנאמר באבשלום והיה מקץ ימים לימים וגומר, ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב (ע"פ רמב"ם נזירות פ"ג הל' י"א—י"ב ע"ש), עוד אומר שם (ד' ב') כי שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר היה ליטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם ומותר ליטמא למתים, ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון [לעולם] הייתה (לעולם) (שם הל' י"ג—י"ד), האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים [את] עיניו הרי זה נזיר כנזירות שמשון ואף על פי שאיפשר שנעשו מעשים אילו לאיש אחר (שם הל' ט"ו ע"ש). שמואל הרמתי נזיר [ל]עולם היה, כמו ששנינו בפרק אחרון דנזיר (ס"ו א') לפיכך האומר הריני נזיר כשמואל הרמתי כבן חנה [כ]בן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באילו הרי זה נזיר [ל]עולם ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאילו נתכוון (שם הל' ט"ז ע"ש).
